החלטה בתיק בש"פ 6084/13

1.             לפניי שני עררים על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 3.9.13 במ"ת 38946-01-13 (כבוד השופטת ק' רג'יניאנו), במסגרתה דחה בית המשפט את בקשתה של המדינה (להלן: העוררת) לעצור את רידא עבדל קאדר (להלן: המשיב) עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, והורה על שחרורו ממעצר בתנאים של מעצר בית. העוררת הגישה ערר על החלטהו (בש"פ 6084/13), ואילו המשיב הגיש ערר על התנאים המגבילים שנקבעו בהחלטה, וכן על החלטה קודמת מיום 18.7.13 שבה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו (השופטת מ' ברנט).

הליכי המעצר עד כה

2.             ביום 20.1.2013, הוגש לבית משפט המחוזי מרכז כתב אישום נגד המשיב ושלושה עשר נאשמים נוספים. כתב האישום נסוב סביב עבירות שונות שבוצעו לכאורה במסגרת ארגון פשיעה שפעל בעיר טייבה, ועיקרן סחיטות באיומים של תושבי העיר על ידי חברי הארגון. כתב האישום משתרע על פני כחמישים עמודים, וכולל כ-217 עדים.

3.              המשיב, נאשם מספר 6 בכתב האישום, מואשם על פי האישום השביעי בכך כי בסביבות חודש אפריל 2012, קנה ע' ממנו 50 גרם קוקאין בשווי של 16,000 ש"ח. העסקה נעשתה במסגרת הלוואות שנטל ע' מארגון הפשיעה. המשיב סיכם עם ע' כי האחרון יחזיר לו את ההלוואות שנטל בתוספת מחצית מהרווח ממכירת הסם. ביום 18.4.2012, לאחר ש-ע' לא החזיר את סכום ההלוואות, התקשר המשיב אל ס', אחיו של ע', ודרש ממנו להיפגש עימו. ס' הגיע לנקודת המפגש ברכב שכור. השניים נפגשו, והמשיב אמר לו כי אחיו חייב לו 20,000 ש"ח, והוא יחזיק ברכב השכור עד ש-ע' יגיע,  או עד לפירעון ההלוואות. על אף מחאותיו של ס', נטל המשיב ממנו את מפתחות הרכב, נעל אותו, ועזב את מקום המפגש. באותו היום בשעות הערב הגיע ס' יחד עם אח נוסף וביקשו מן המשיב כי יחזיר לרשותם את הרכב, אולם המשיב סירב. למחרת, הציגו ס' ו-ע' אסמכתא למשיב על פיה קיימת יתרה בגובה של 17,000 בחשבונו של ס', והתחייבו להעביר את הסכום למשיב לטובת פירעון החוב. בתגובה, החזיר המשיב ל-ס' את מפתחות הרכב השכור. מספר ימים לאחר מכן, נפגשו השלושה בנקודת המפגש הראשונה, ו-ע' מסר לידי המשיב 20,000 ש"ח במזומן. במסגרת אישום זה, מואשם המשיב בעבירות של סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשע (עבירה על פי סעיף 428 יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשע, תשס"ג-2003); שימוש במרמה עורמה ותחבולה על מנת להתחמק ממס במסגרת ארגון פשיעה (עבירה על פי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשע); עסקה אחרת בסם (על פי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973).

4.             עוד אציין כי המשיב הואשם גם בעבירות מס ודיווח עסקאות במקרקעין במסגרת אישומים 18 ו-19 בכתב האישום. אין עוררין כי העבירות המתוארות בשני אישומים אלה אינם מקימים עילת מעצר, ולפיכך אין צורך להידרש אליהם בהליך זה.

5.              בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה העוררת בקשה למעצרו של המשיב (יחד עם מרבית הנאשמים בפרשה) עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

6.             ביום 18.7.2013, בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של המשיב. בהחלטה, התייחס בית המשפט לראיות העיקריות באישום השביעי - הודעותיהם של ע' ו-ס'. השופטת מ' ברנט התייחסה לטענותיו של בא-כוח המשיב, על פיו אין להסתמך על עדותו של ע', נוכח עברו הפלילי, העובדה שהוא צורך סמים באופן קבוע, ופרטים שלטענתו חסרים בהודעותיו. כמו כן, לטענת בא-כוחו, אין להסתמך על עדותו של ס' נוכח העובדה שהוא לא זיהה את תמונתו של המשיב, ולעומת זאת כן זיהה נאשמים אחרים בכתב האישום. עם זאת, קבעה השופטת כי מדובר בטענות לענין מהימנות ומשקל עדויות, ואין להידרש אליהן במקרה דנן במסגרת הליך זה. לענין הזיהוי, ציינה השופטת כי "לא אכחד כי אי-זיהויו של המשיב על-ידי מ' ו-ס' מעלה תהייה אך ניתן לפרש תהייה זו במספר המועט של המפגשים אשר נערכו בין הצדדים או בחששם של הצדדים מהמשיב" (סעיף 146 להחלטה). על בסיס כל אלה, כאמור לעיל, קבע כי מתקיימות ראיות לכאורה בעניינו של המשיב.

7.             ביום 3.9.2013, ניתנה ההחלטה בעררים שבפניי. בהחלטה, מציינת השופטת ק' רג'יניאנו כי הוגש בעניינו תסקיר מעצר, אשר על פיו עומדות לחובתו הרשעות קודמות, ותלוי ועומד נגדו כתב אישום בעבירות של סחיטה ואיומים, במסגרתו שוחרר בתנאים מגבילים. שירות המבחן שקל אפשרות של חלופת מעצר בית במושב "אלישמע" בפיקוח אמו, אשתו וחבר משפחה. מלבד אמו, מצוין כי שאר המפקחים אחראיים וכנים והביעו מוכנות ורצון לפקח עליו אם ישוחרר למעצר בית. עם זאת, המלצת תסקיר המעצר הייתה להשאירו במעצר עד תום ההליכים, זאת, נוכח מסוכנתו הגבוהה.

8.             בית המשפט ציין בהחלטתו כי "חרף ההערכה של קצין המבחן כי רמת הסיכון להישנות מעשים דומים לכאורה הינה גבוהה, אין להתעלם מכך שלא היה איום מפורש מצידו של המשיב לקבל לידיו את הרכב. הקביעה לגבי מסוכנותו נובעת מעצם השתייכותו למשפחה ולארגון. טענת העוררת שעצם השתייכותו של המשיב לארגון והאופן שבו עיכב תחת ידו את מפתחות הרכב מגבשות עבירה של סחיטה באיומים, תידון בהליך העיקרי" (עמוד 18 להחלטה). בנוסף, ציין בית המשפט כי יש ליתן משקל לטענות בדבר אי זיהויו של המשיב על ידי המתלוננים, בהסתמך על החלטה בדבר ראיות לכאורה.

9.             כמו כן, ציין בית המשפט כי יש טעם בטענת המשיב בדבר אפליה במעצר, לעומת המשיב 8. בהחלטה צוין כי המדינה הסכימה לשחרורו של המשיב 8, נוכח העובדה שהוא היה קטין בעת ביצוע העבירות. עם זאת, מציין בית המשפט כי הסבר זה "מעורר קושי, שכן הטענה נכונה בחלקה. משיב 8 היה קטין בעת ביצוע עבירה אחת בלבד ובתקופה הרלוונטית לביצוען של העבירות היה בגיר... זאת ועוד, חזקה על העוררת שגילו של משיב 8 היה ידוע לה בעת הכנת כתב האישום, והבקשה למעצר והטענה שרק בשלב מאוחר יותר נתנה דעתה לכך, היא טענה מיתממת. לא זאת אף זאת, משיב 8 הוא בנו של המשיב 1, שלטענת העוררת הינו ראש הארגון, ואם הסכימה היא לשחרורו מבלי שחששה שהדבר יטיל אימה ופחד על תושבי טייבה, יש ממש בטענת בא כוח המשיב שאין מקום לטענה זו לגבי משיב 6" (עמוד 18 להחלטה).

10.          עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי יש ליתן משקל לעובדה כי הרשעתו האחרונה של המשיב היא משנת 2003, וזאת בגין עבירות משנת 1998.

11.          על בסיס כל אלה, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר שהוצעה במסגרת התסקיר, אשר יש בה כדי לאיין את מסוכנותו, וזאת חרף המלצת תסקיר המעצר. במסגרת זאת, בית המשפט המחוזי קבע תנאים מגבילים כדלקמן: פיקוח רצוף לסירוגין של אשתו והמקפחים האחרים שהוצעו בתסקיר המעצר; הפקדה במזומנים של 50,000 ש"ח וערבות עצמית בסך 25,000 ש"ח; ערבות עצמית של כל אחד מהמפקחים בסך 25,000 ש"ח; המשטרה רשאית להיכנס בכל שעה על מנת לוודא כי המשיב מקיים את תנאי מעצר הבית; צו עיכוב יציאה מהארץ והפקדת דרכון.

12.          מכאן העררים שלפניי.

טענות הצדדים

13.          העוררת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו שלא להאריך את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. לטענתה, נסיבות המקרה, יחד עם אופי העבירות, מצביעות על מסוכנות שלא ניתן לאיין בחלופת מעצר. עוד טוענת העוררת כי קביעת בית המשפט בדבר הקשיים בזיהויו של המשיב מנוגדים להחלטה בדבר קיומן של ראיות לכאורה נגדו. בנוסף, טוענת היא כי על אף קביעתו של בית המשפט, לפיה המשיב לא איים במפורש על המתלוננים, מעשיו מהווים ללא ספק סחיטה מפורשת באיומים. לבסוף, טוענת היא כי מהעדויות ומאופי העבירות עולה חשש כבד לשיבוש מהלכי משפט, ולפיכך אין בחלופה כדי לאיין את מסוכנות המשיב.

14.          המשיב, מלין נגד ההחלטה בדבר קיומן של ראיות לכאורה בעניינו ולענין התנאים המגבילים שנקבעו. במסגרת זאת, חוזר הוא על טענותיו לענין הליך הזיהוי וטענת האפליה. לטענתו, אין כל ראיה לתמוך בכך שהוא זה שפגש את ס' ולקח את הרכב, ולא אדם אחר. כמו כן, טוען המשיב לענין התנאי שקבע בית המשפט המחוזי בדבר הפקדת 50,000 ש"ח כתנאי לשחרורו.

דיון והכרעה

15.          לאחר העיון בעררים, בחומר הראיות שצורף, ובהחלטות בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בפניי, מצאתי כי דין העררים להידחות.